השרקן

שרקן

מהו השרקן

השרקן (Cavia porcellus), או בשמותיו הנפוצים האחרים קאביה וחזיר ים, הינו מכרסם שמקורו בהרי האנדים בדרום אמריקה. השרקנים המבוייתים הראשונים הובאו לאירופה במאה ה- 16 ע"י ההולנדים. כיום זו חיית מחמד פופולרית ביותר בזכות קלות גידולה, עמידותה היחסית והעובדה שהשרקנים כמעט ולא נושכים או שורטים. אורך החיים הממוצע של השרקן הוא 5-6 שנים (מקסימום 8 שנים) ומשקל חיה בוגרת 500-1000 גרם, כאשר הזכרים בדרך כלל גדולים יותר. קיימים שלושה גזעים עיקריים של שרקנים: קצר הפרווה (האנגלי) - הנפוץ ביותר, האביסיניאני בעל הפרווה המקורזלת הקצרה והפרובאני ארוך השיער. בכל שלושת הגזעים ישנו מגוון רחב של צבעים ודגמי צבע. שלושתם מהווים חיות מחמד אידיאליות לילדים.

התנהגות

שרקנים יכולים להיבהל בקלות מקולות, תנועות או נסיונות תפיסה. הבהלה מלווה בשריקות אופייניות תוך נסיונות בריחה למקום מסתור. שרקנים אינם מאיימים ואינם נושכים גם בנסיונות אחיזה אגרסיביים במיוחד. כאשר אוחזים בשרקן יש לתמוך בכל גופו כיוון שבתפיסה לא יציבה מספיק הוא עלול לנסות לברוח ועלול להיגרם לו נזק עקב כך. שרקנים אינם חיות היגייניות במיוחד – הם נוטים ללכלך את הכלוב, את כלי האוכל וכלי המים ולכן יש להקפיד על ניקוי יומי של הכלוב והאביזרים שבו. שרקנים יכולים להסתדר בלהקות, לעתים אפילו גדולות. מומלץ שמספר הנקבות יהיה גדול ממספר הזכרים כיוון שזכרים נוטים לנשוך זה את זה יותר מנקבות.

כלוב

מומלץ כי השרקנים יהיו בכלוב כאשר הם ללא השגחה. על הכלוב להיות מרווח דיו לאפשר פעילות גופנית תקינה: שטח מינימלי של רבע מ"ר לכל שרקן וגובה מינימלי של 25 ס"מ. כיוון ששרקנים אינם נוטים לטפס ולברוח ניתן להשאיר את הכלוב ללא כיסוי, אלא אם יש בבית חיות שעלולות לגרום לשרקנים נזק (כלבים, חתולים, חמוסים) ואז יש לדאוג לסגירת הכלוב. על הרצפה להיות מוצקה כיוון שרצפת רשת עלולה לגרום לפציעות רגליים. ריפוד הרצפה צריך להיות עשוי חומר סופג, נקי וללא אבק, למשל: מצע מסחרי, נייר סופג, גזרי נייר, קש, נסורת או קלחי תירס קצוצים. מומלץ שהריפוד יהיה עמוק דיו לשמש כמסתור בזמני פחד. כמו כן מומלץ לספק מקומות מסתור נוספים כגון עציצים הפוכים או צינורות ביוב רחבים. כמובן שיש לדאוג לאוורור של הכלוב ולניקיון על בסיס יומי. את הכלוב יש להניח באזור מוצל ושקט יחסית (רעש חזק מבהיל שרקנים). התנאים האידאליים לגידול שרקן הם 40-60 אחוזי לחות וטמפרטורת סביבה של 18-24 מעלות צלזיוס. השרקנים אינם סובלים תנאים קיצוניים הן מבחינת טמפרטורה והן מבחינת לחות.

מזון

עיקר המזון של השרקנים צריך להיות כופתיות מיוחדות לשרקנים וחציר. שרקנים אינם מסוגלים לייצר בעצמם ויטמין C (בדומה לבני אדם ושונה מרוב בעלי החיים) ולכן הם צריכים לקבל אותו במזונם. מזון מיוחד לשרקנים אמור להכיל ריכוז גבוה מספיק של ויטמין C אולם כיוון שהויטמין במזון נהרס עם הזמן (תוך 3 חודשים מיום ייצור המזון) מומלץ להוסיף למזון או למי השתיה ויטמין C בצורה ישירה ולהוסיף מקורות מזון טרי שמכילים את הויטמין כגון פלפלים,תרד, גזר, כרוב ופירות הדר. את המזון מומלץ להניח בכלי מעט מוגבה מפני השטח – למנוע את לכלוכו ע"י השרקנים – יש להם נטיה ללכת על האוכל וללכלכו. כלי המים צריך לעבור שטיפה יומית ולדאוג שכל הזמן יהיו מים בכלי. עדיף כלי מים בטפטוף. כל שינוי הזנה צריך להיעשות בהדרגה על פני מספר ימים כדי למנוע תופעות של שלשולים והפסקת אכילה.

התרבות

קביעת המין בשרקנים מעט קשה יותר משאר המכרסמים כיוון שהמרחק בין פי הטבעת לפתח המין דומה בשני המינים. צורת פתח המין בנקבה דומה לאות האנגלית Y ואילו בזכר נראה יותר כחריץ. בעזרת מישוש אזור איבר המין ניתן לשלוף את הפין הזכרי וכן לחוש באשכים שנמצאים לעתים בחלל הבטן. בגרות מינית חלה בערך בגיל חודשיים, כאשר אורך המחזור בנקבות הוא כשבועיים. נקבות יש להרביע לפני גיל 7 חודשים (הגיל המומלץ להתחלת רביה הוא 3-5 חודשים) כיוון שהריון ראשון בגיל מאוחר יותר עלול לגרום להמלטה קשה, עד כדי מוות וצורך בניתוח קיסרי להצלת האם והוולדות. אורך ההריון 63-70 יום כשהריון רב עוברי קצר מהריון של מספר עוברים קטן. המלטה תקינה אורכת כשעה. מספר הגורים המירבי להמלטה הוא 8, עם ממוצע של 3-4 גורים להמלטה. הגורים נולדים מפותחים יחסית: עיניהם פתוחות, הם מכוסים פרווה והשיניים בקועות. הגורים מתהלכים מיד לאחר ההמלטה ובתוך מספר שעות מתחילים לאכול מזון מוצק בעצמם. גיל הגמילה הוא 2-4 שבועות. מספר שעות לאחר ההמלטה חל ייחום פורה אצל הממליטה ואם יש זכר בכלוב - היא יכולה להתעבר.

מחלות נפוצות בשרקנים

- בעיות שיניים - אבצסים (זיהומים חיידקיים) - חוסר ויטמין C - פצעי נשיכה - דלקות עור - שלשולים - טפילים חיצוניים - טפילים פנימיים - בעיות בהריון והמלטה. - מכת חום

-דלקות ואבנים במערכת השתן

סמני מחלה נפוצים - חוסר אכילה, איבוד משקל. - ירידה במצב רוח. - שלשול או חוסר מתן צואה. - נשימה מהירה, התעטשויות, שיעולים או נזלת. - שינויים בפרווה, דלקות עור. - ריור רב. - שינויים בצבע העיניים. - שתן דמי. - כל מצב שנראה לא נורמלי. בכל מצב שבו נראים סימני מחלה מומלץ להעביר את השרקן לבדיקה וטרינרית.